פסק-דין בתיק הפ"ב 48355-06-11

ביום 13.1.1991 נכרת בין המבקשת לבין המשיב הסכם לפיו התחייב המשיב להסב מבנה בבעלותו שהיה מיועד לתעשייה ל - 165 יחידות דיור בנות חדר אחד  והמבקשת התחייבה לשכור ממנו (להלן: "ההסכם") את כל היחידות.הועדה המחוזית לתכנון ובניה בירושלים החליטה ביום 21.5.1991  לא לאשר את התכניות שהוגשו  לה על ידי המשיב, והתירה לבנות רק 48 יחידות דיור בנות 2 חדרים ומטבח המיועדות להשכרה.

ניסיונות לשנות את החלטת הועדה המחוזית ולעקוף את החלטת הועדה המחוזית בדרך של סגירת כל 2 יחידות בנות חדר אחד בדלת חיצונית נכשלו, וביום 15.11.1991 הודיעה המבקשת למשיב על ביטול ההסכם. על רקע ביטול ההסכם הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים  ביום 20.2.1992 תביעה נגד המבקשת ונתבעים נוספים. תביעה זו הועברה לבית משפט המחוזי כאן (ת.א 1014/92), וביום 16.6.1998 הועברה התביעה לבוררות בפני עו"ד חירותה הראל (להלן: "הבוררת").

ביום 30.5.2000 נתנה הבוררת פסק בוררות חלקי בו קבעה כי המבקשת ביטלה את ההסכם שלא כדין ועליה לפצות את המשיב (להלן: "הפסק החלקי").

ביום 4.1.2006 ניתן פסק הבוררות המשלים בו חויבה המבקשת לשלם למשיב סך של 11,000,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.1997, ושכר טרחה והוצאות בסך 460,000 ש"ח בתוספת מע"מ (להלן: "הפסק המשלים").

בקשה לביטול הפסק החלקי והמשלים נדחתה על ידי בית המשפט כאן ופסקי בוררות אלו אושרו (ה"פ  191/06 ו - ה"פ 387/06). המבקשת לא השלימה עם אישור פסקי הבוררות והגישה בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון (רע"א 10487/07).

ביום 5.5.2010 ניתן פסק הדין ברע"א 10487/07 ובדעת רוב הוחלט לבטל את הפסק המשלים ולהחזירו לבוררת כדי שתפסוק שנית את סכום הפיצויים בהתאם לפסקי הדין של כבוד השופטים פרוקצ'יה  ודנציגר.

לפניי בקשה להורות על העברת הבוררת מתפקידה, בשלכך שהמבקשת איבדה את אמונה בה.

טענות המבקשת

את חוסר אמונה בבוררת תולה המבקשת באופן ניהול הבוררות והחלטות שניתנו על ידי הבוררת לאחר ביטול הפסק המשלים והחזרתו לבוררת, כמפורט להלן:

                                 א.         בית המשפט העליון ביטל כליל את הפסק המשלים והורה על החזרת התיק לדיון מחודש מראשיתו בכל שלב הנזק. למרות זאת, קבעה הבוררת כי ידון בפניה הליך מצומצם ביותר של הגשת חוות דעת שמאיות בלבד. הבוררת דחתה בקשות של המבקשת לזימון עדים וקיום חקירות נגדיות, למעט של המומחים, ואף דחתה בקשה לחקור את המשיב לגבי נזקיו הנטענים והשפעת פסק הדין של בית המשפט העליון. כן דחתה הבוררת בקשות של המבקשת לגילוי ועיון במסמכים ביחס לנזקים הנטענים, וקבעה כי הצדדים יסתמכו רק על הראיות שהוגשו בהליך שבוטל, ללא הגשת ראיות נוספות.

                                  ב.         בדיון הוכחות שהתקיים ביום 21.6.2011, גילתה הבוררת דעתה שעמדתה "נעולה" ואין בכוונתה לסטות כמעט מכל שקבעה בהליך שבוטל על ידי בית המשפט העליון. הבוררת ציינה כי לגישתה, בית המשפט העליון החזיר אליה הדיון לבירור ראש נזק אחד - פיצויי קיום לעתיד לגבי דמי השכירות ואין בכוונתה לדון ו/או לשנות מפסק הבוררות שבוטל ביחס ליתר ראשי הנזק. כל זאת, עוד לפני שנשמע התיק לגופו ובניגוד להחלטה בה קבעה כי יוגשו שמאויות לגבי ארבעת ראשי הנזק שנתבעו.

                                  ג.          אף ביחס לראש הנזק של דמי השכירות, חסמה הבוררת את זכות המבקשת לשאול שאלות בסיסיות ולעמת את השמאית עם מסמכים וראיות מזמן אמת, המשמיטים הקרקע תחת טענותיה, כאשר הבוררת, פעם אחר פעם מביעה עמדה שלילית נגד המבקשת.

                                  ד.         לאורך כל הדיון, הבוררת גילתה עוינות כלפי עמידר וב"כ, חסמה כל אפשרות לקיום חקירה נגדית עניינית, העלתה מיוזמתה אינספור התנגדויות, קיבלה כל התנגדות מופרכת ככל שתהיה של הצד שכנגד, התערבה באופן בוטה בחקירה, "ודומה היה שהיא נוטלת חלק בהליך, כאילו היא מייצגת את הצד שכנגד".

טענות המשיב

המשיב דוחה את טענות המבקשת.

דיון

1. סעיף 11 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות"), קובע:

"בית המשפט רשאי להעביר בורר מתפקידו באחד המקרים האלה:

(1) נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים;